כשצלצלת רעד קולך

את החיים לקחו לך, הו, מלחמות קדושות, מלאכים בכו לך, בעיניים יבשות. את חיוכך, תינוקת, קברו באדמה
איך צומח שקט, מתוך המהומה
.

אפילו ענני אוקטובר, הסגולים אל מול שקיעה, לא עזרו לה אף לרגע, לא עזרו להרגע, אף כי שוב פרחו בעמק, שלל חבצלות הבר, למרות הכל, הכל נגמר.

כח להמשיך הגעגוע כבר הרגל, הפך ירח לאדום על מה אתה שם מסתכל, הדאגה לך שורפת מבפנים, זוכר לחשת בפניי, יהיו עדיי הכוכבים.