שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף
וחרובים וזית וגלבוע –
ואל ערבו העמק נאסף
ביופי שעוד לא היה כמוהו.
זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית,
אתם אינכם ולא תוכלו לשוב
השביל עם השדרה, ובשמיים עיט
אך החיטה צומחת שוב
מן העפר המר העיריות עולות
ועל הדשא ילד וכלבו
מואר החדר ויורדים לילות
על מה שבו ומה שבליבו
זה לא אותו העמק…
וכל מה שהיה אולי יהיה לעד
זרח השמש שוב השמש בא
עוד השירים שרים אך איך יוגד
כל המכאוב וכל האהבה
הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית
אבל אתם הן לא תוכלו לשוב
ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין
שהחיטה צומחת שוב.
רגעים ודמעות
וזה זמן לעצור, זמן לעצום עיניים. והזמן יעבור, וזה לא יעזור ודאי. אל תעזוב, בוא, תפרוש עליי שוב כנפיים זמן לעצור
