גשם כיסה את אספלט הכביש
ביום הכי קר בשנה,
ומעיני שלי, טפטוף מקומי,
כי יש סדק בלב אהבה.
כשהלכת מכאן, לא ידעת לאן
מסגרת פני בחלון.
אבל גם בתמונות, לפעמים הדמויות
מקשיבות לתקתוק השעון.
ואולי, אתה פה חסר לי.
אתה כאן, אתה שם,
ובכל זאת אתה פה חסר לי.
ואולי, אתה פה חסר לי…
אתה אידיוט אמיתי אם חשבת אותי
שאבוא וארוץ עד אליך,
וכלום לא קרה כשאתה לא בסביבה.
(כן) הכל די רגיל בלעדייך.
הייתי בכיף מחבקת אותך,
מחכה לך בין הסדינים.
אני שונאת אנשים, (אנשים חלשים)
שבמקום לדבר הם זזים.
ואולי, אתה פה חסר לי…
(מה יקרה אם פתאום תבוא אלי
ותייפה את הכל?
רגע של שקט, בחוץ שוב הגשם
ממשיך על הכביש עוד ליפול?)
ואולי, אתה פה חסר לי…
כתוב מלמעלה
היית אומרת זה כתוב מלמעלה, תיקח את הכאב איתך, תמשיך תמיד רק הלאה, תראי הזמן תמיד ממשיך ונוסע, לאן – אני לא יודע, ואין מי שיגיד – תראה, יהיה בסדר, ואין אצלי כבר אור שיאיר לי את הדרך, וזה חוזר אליי בכל מקום ושר לך, חולם אותך כל לילה
