שריפת גופות בישראל: איך פועל התחום, כמה זה עולה ומה משתנה ביחס של הישראלים לקרמציה?

כשאדם חושב על הדרך שבה היה רוצה להיפרד מהעולם, השאלה אינה תמיד "קבורה או שריפה".

לעיתים השאלה שמגיעה קודם היא פשוטה ואישית יותר:

האם בכלל מותר לי לבחור דרך אחרת?

בישראל, שבה קבורה יהודית היא עדיין ברירת המחדל עבור מרבית האוכלוסייה היהודית, שריפת גופות — או קרמציה — היא עדיין בחירה של מיעוט.

אבל היא כבר אינה אפשרות כמעט בלתי מוכרת.

יש בישראל כמה חברות שעוסקות בקרמציה. יש אנשים שמסדירים את רצונם מראש. משפחות מספרות על הבחירה באופן פתוח יותר. ויש גם אנשים שלא היו בוחרים בקרמציה בעצמם, אבל מקבלים את זכותו של אדם אחר לבחור בה.

לכן, כדי להבין את שוק הקרמציה בישראל, לא מספיק לשאול כמה גופות נשרפות בכל שנה.

צריך להסתכל גם על מה שקורה לפני הבחירה: כמה אנשים חושבים על סוף החיים, כמה רוצים להכיר אפשרויות נוספות, כמה כבר יודעים מה הם רוצים — וכמה מצליחים לדבר על כך עם המשפחה.

מהי שריפת גופות — קרמציה?

קרמציה היא דרך לטיפול בגופת אדם לאחר מותו, כחלופה לקבורת הגוף.

הגופה מועברת לקרמטוריום, שבו היא מוכנסת למתקן ייעודי הפועל בטמפרטורה גבוהה. לאחר השלמת התהליך נותרים שרידים מינרליים, העוברים עיבוד ומועברים למשפחה כאפר בכלי מתאים.

התהליך עצמו נמשך בדרך כלל מספר שעות; חברות ישראליות בתחום מתארות את שלב השריפה ככזה שנמשך בסביבות שעתיים.

חשוב להבחין בין קרמציה לבין טקס הפרידה.

בחירה בשריפת הגופה אינה מחייבת לוותר על הלוויה או על טקס. אפשר לקיים מעמד פרידה לפני הקרמציה, ואפשר גם לקיים אירוע זיכרון לאחריה. במובן הזה, הקרמציה היא בעיקר חלופה לאופן הטיפול בגופה — ולא בהכרח חלופה לפרידה המשפחתית.

לאחר מכן המשפחה יכולה לבחור כיצד לשמור או להנציח את הזיכרון בהתאם לאפשרויות העומדות לרשותה: לשמור את הכד, להטמין אותו, ליצור מקום זיכרון או, בכפוף לכללים החלים במקום, לפזר את האפר.

וזו נקודה משמעותית משום שאחד החששות שחוזרים אצל משפחות הוא:

אם אין קבר, איפה יהיה המקום שלנו לזכור?

מור אברהם, שהיא ואמה בחרו בבדרכך, ניסחה זאת בפשטות:

"מקום אפשר לעשות. זה לא חייב להיות בית קברות."

גם אריה קוגן, שליווה את אביו בדרכו האחרונה עם בדרכך, סיפר על בן משפחה שהתקשה עם הבחירה:

"זה מאוד הרגיע אותו שיש מקום."

הצורך במקום לזיכרון אינו נעלם כאשר בוחרים בקרמציה. לעיתים פשוט משתנה האופן שבו נותנים לו ביטוי.

האם שריפת גופות חוקית בישראל?

כן.

בישראל אין איסור בחוק על שריפת גופות. גם דוח הסיוע המשפטי של משרד המשפטים לשנים 2022–2023 מתייחס במפורש למקרים שבהם סייע למשפחות שביקשו לשרוף את גופות יקיריהן, ומציין את "העדר איסור בחוק לביצוע שריפת גופות".

עם זאת, התחום שונה מהותית ממערך הקבורה הדתית הרגיל בישראל. הקרמציה אינה ברירת המחדל הציבורית, וקיימות סביבה שאלות משפטיות, משפחתיות ומעשיות שחשוב לברר במקרה הפרטי.

יש גם התנגדות הלכתית משמעותית לקרמציה ביהדות האורתודוקסית. לכן עבור משפחות דתיות או מסורתיות עשוי להתקיים מתח בין הרצון האישי לבין ההלכה או עמדת בני המשפחה.

אין צורך לטשטש את המתח הזה כדי להבין את השינוי שמתרחש בישראל.

קרמציה אינה צריכה להפוך לבחירה של כולם כדי להפוך לבחירה לגיטימית עבור מי שרוצה בה.

כמה אנשים בישראל בוחרים בשריפת גופתם?

כאן חשוב להבחין בין נתון רשמי לבין הערכת שוק.

נכון להיום אין בישראל מאגר ציבורי מרכזי שמפרסם באופן שוטף נתון מוסכם ומלא על מספר הקרמציות המתבצעות מדי שנה.

לכן כדאי להיזהר ממספרים שנראים מדויקים מדי.

לפי הערכת בדרכך, בשנת 2025 עברו בישראל כ־1,300–1,500 נפטרים תהליך קרמציה.

זהו אומדן שוק של בדרכך, ולא נתון רשמי של המדינה.

אבל יש נתון נוסף שלדעתנו מעניין לא פחות: מספר האנשים שמבררים על האפשרות או מסדירים את רצונם לקרמציה בעודם בחיים גדול ממספר הקרמציות שמתבצעות בפועל בשנה נתונה.

גם עלי שלכת, החברה הוותיקה בענף, מתארת באתר שלה ביקוש הולך וגדל לאורך השנים ומציינת כי לצד אנשים שכבר עברו קרמציה ישנם אנשים שהזמינו את השירות בעודם בחיים.

לכן, אם רוצים להבין לאן השוק הולך, מספר הנפטרים שעברו קרמציה הוא רק מדד אחד.

מדד אחר הוא כמה אנשים חיים כבר רואים בקרמציה אפשרות ששווה לבדוק, לדבר עליה או להסדיר מראש.

אולי השינוי הגדול מתרחש עוד לפני המוות

כאן מחקר שערכה בדרכך בשנת 2021 בקרב בני 65 ומעלה שאינם דתיים מספק נקודת מבט מעניינת.

המחקר לא שאל רק על קרמציה. הוא בדק כיצד מבוגרים חושבים על סוף החיים, על קבורה, על תכנון מוקדם ועל השיחה עם המשפחה.

התוצאות מצביעות על פער חשוב בין מה שנהוג לחשוב על הנושא לבין מה שאנשים מבוגרים עצמם מספרים.

כמעט 50% מהאוכלוסייה הלא־דתית מעל גיל 65 שנבדקה במחקר דיווחה כי הרהרה בחצי השנה שקדמה למחקר בסוגיות של סוף החיים — מוות, פרידה וקבורה.

כ־60% ראו ערך בהכרת האפשרויות לתכנון יום הפרידה והקבורה מראש.

ורק כ־15% אמרו בוודאות ששיחה על תכנון לקראת סוף החיים תרתיע אותם.

כלומר, ייתכן שהטאבו אינו נמצא במקום שבו אנחנו רגילים לחפש אותו.

לא מעט אנשים מבוגרים כבר חושבים על הנושא.

הקושי הוא לעיתים להפוך את המחשבה לשיחה.

55% ידעו משהו על הדרך שבה ירצו להיפרד — אבל רבים לא אמרו למשפחה

זה אולי הממצא המעניין ביותר במחקר.

ל־55% מהנשאלים הייתה עמדה לגבי אופן הפרידה שלהם, אבל רק 9% דיווחו שהמשפחה יודעת בדיוק מה הם רוצים.

18% נוספים שיתפו באופן חלקי.

לעומת זאת, 28% אמרו שהם יודעים מה הם רוצים — אך לא שיתפו את המשפחה.

זהו פער משמעותי.

פער בין רצון אישי לבין רצון שניתן לממש.

בסוף החיים, האדם עצמו לא יוכל לבצע את מרבית ההחלטות האלה. בני המשפחה הם שיישארו עם האחריות להבין מה הוא ביקש.

לכן אחת המגמות שעשויות להשפיע בעתיד על שוק הקרמציה בישראל אינה טכנולוגית ואינה אפילו דתית.

היא קשורה להתפתחות של שיח רחב יותר על תכנון סוף החיים.

צוואות, ייפוי כוח מתמשך, הנחיות רפואיות, תכנון פרידה ובחירת דרך הטיפול בגוף לאחר המוות הם חלקים שונים של אותה מגמה: הרצון של אנשים להשאיר פחות ניחושים למשפחה.

ומה לגבי קבורה אזרחית וחלופות לקבורה המסורתית?

גם כאן המחקר מצא פער בין היכרות לבין רצון להבין.

יותר משליש מהנשאלים הלא־דתיים מעל גיל 65 אמרו שהם שקלו או ישקלו בעתיד שימוש בקבורה אזרחית.

כ־35% אמרו שהם רוצים ללמוד ולדבר יותר על תכנון סוף החיים ועל חלופות קבורה.

הממצאים אינם אומרים ששליש מהישראלים רוצים קרמציה — והם גם לא נועדו למדוד זאת.

הם כן מלמדים משהו אחר:

קיימת אוכלוסייה משמעותית שמעוניינת להכיר יותר מאפשרות אחת.

עבור שוק הקרמציה, זה אולי מנוע השינוי החשוב ביותר.

לא מעבר המוני מקבורה לקרמציה, אלא מעבר מתפיסה שלפיה "יש דרך אחת" לתפיסה שלפיה "יש כמה אפשרויות, ואני רוצה להבין אותן לפני שאחליט".

מה אנשים שבחרו בקרמציה מספרים על תגובת הסביבה?

מחקר נוסף של בדרכך, שהתבסס על ראיונות עומק עם שבעה לקוחות, בדק בדיוק את הנקודה הזאת.

הממצא שחזר שוב ושוב לא היה ש"כולם אוהבים קרמציה".

הוא היה עדין ומעניין יותר:

החשש מהתגובה של הסביבה היה במקרים רבים גדול מהתגובה שהגיעה בפועל.

תמר עמית, שפנתה לבדרכך לאחר שליוותה את אמה בקרמציה ובהמשך בחרה גם היא בדרך הזו, סיפרה:

"לא ידעתי איך הם יגיבו."

אבל לאחר מכן היא מתארת מציאות אחרת:

"רוב התגובות דווקא היו: 'בסדר, בחירה שלה'."

עמוס מרום, שליווה את אמו שבחרה לעבור קרמציה בבדרכך, מספר:

"כולם קיבלו לחלוטין את ההחלטה שלנו."

אריה לאון דון, שבחר לכבד את רצונו של אביו באמצעות בדרכך, תיאר את תגובת הסביבה במשפט קצר:

"זה היה נראה להם טבעי."

ואלכסנדר אולחוחוביי, שליווה את משפחתו בתהליך הקרמציה עם בדרכך, אמר:

"זה לא היה להם מוזר."

אלה אינם נתונים סטטיסטיים על הציבור הישראלי.

אלה חוויות של אנשים אמיתיים.

אבל כאשר אותה חוויה חוזרת אצל משפחות שונות, היא מצביעה על תופעה שכדאי להקשיב לה: ייתכן שהלגיטימציה החברתית לקרמציה מתקדמת מהר יותר מהדימוי הציבורי שלה.

האם קרמציה הופכת ללגיטימית יותר בישראל?

אין כיום סקר לאומי רציף שמאפשר לקבוע באיזה שיעור השתנה היחס לקרמציה משנה לשנה.

לכן יהיה מוגזם לומר שקרמציה "כבר הפכה למקובלת בישראל".

אבל יש כמה סימנים לשינוי.

יש יותר מחברה אחת שפועלת בענף. קיימים אנשים שמסדירים את הבחירה מראש. אנשים מדברים על הנושא. ולקוחות שעברו את הדרך מספרים שוב ושוב שהתגובות שקיבלו היו לעיתים טבעיות יותר מכפי שחששו.

אקילה גולן, שליוותה את אביה ואמה בדרכם האחרונה עם בדרכך, ניסחה את השינוי כך:

"זה נורא לגיטימי לדבר על זה."

אריה קוגן מספר:

"אנשים מתחילים לשאול."

ותמר עמית מציעה אולי את ההסבר הפשוט ביותר לתהליך:

"כל דבר שלא פעם ראשונה — יותר קל."

זו אולי הדרך המדויקת ביותר לתאר את מה שקורה בישראל.

לא מהפכה.

חשיפה.

ואחריה עוד שיחה, עוד משפחה ועוד אדם שמגלה שהאפשרות קיימת.

אילו חברות עוסקות כיום בשריפת גופות בישראל?

לפי המידע שמפרסמת בדרכך על השוק, ארבעה שמות מרכזיים פועלים כיום בתחום הקרמציה בישראל: עלי שלכת, בדרכך, שחקים והיי ספיריט.

עלי שלכת היא הוותיקה בענף ומציינת כי החלה לעסוק בתחום כבר ב־2003.

בדרכך פועלת בתחום הקרמציה, מעמדי הפרידה, הנצחה וקבורה אזרחית ומפעילה קרמטוריום משלה. היי ספיריט מציגה אף היא קרמציה כחלק ממערך של קבורה אלטרנטיבית ואפשרויות הנצחה.

עבור משפחה, עצם קיומן של מספר חברות הוא שינוי חשוב בשוק.

הבחירה כבר אינה רק "קרמציה או לא קרמציה".

אפשר גם להשוות בין מי שמלווה את המשפחה: מה כלול במחיר, כיצד מועבר הנפטר, היכן הוא נשמר עד הקרמציה, כיצד מתבצע הזיהוי, אילו מסמכים מתקבלים, איזה כד נמסר, האם ניתן לערוך טקס פרידה ומה קורה כאשר נדרש טיפול במקרה מורכב.

כמה עולה שריפת גופה בישראל?

אין בישראל מחיר אחיד לקרמציה.

המחיר תלוי בחברה, בהעברת הנפטר, במרחקים, באחסון בקירור, בכד, במסמכים, בטקס ובשירותים נוספים.

בפרסומים בענף ניתן למצוא כיום טווחים שונים. עלי שלכת מפרסמת הערכה כללית של כ־7,000–12,000 ש"ח לחבילת קרמציה בסיסית, וכ־12,000–18,000 ש"ח ואף יותר כאשר מתווספים טקס ושירותים נוספים.

נכון למועד כתיבת העמוד, בדרכך מפרסמת מחיר של כ־8,500 ש"ח כולל מע"מ לחבילת הקרמציה שלה, הכוללת בין היתר העברת הנפטר מרוב חלקי הארץ, ביצוע הקרמציה, מסמכים בעברית ובאנגלית ומבחר כדים.

ההשוואה החשובה אינה רק בין המספרים בתחתית הצעת המחיר.

כדאי להבין מה כלול בהם.

במיוחד ברגע שבו המשפחה אינה צריכה עוד הפתעה או עוד החלטה שלא ידעה שתצטרך לקבל.

מגמה נוספת: המעבר מהחלטה של המשפחה לרצון של האדם

אחד הדברים המעניינים שמתחברים בין מחקר בני ה־65+ לבין ראיונות הלקוחות של בדרכך הוא מרכזיותו של הרצון האישי.

אריה קוגן אמר על אביו:

"כך הוא רצה."

מור אברהם אמרה:

"תמיד ידעתי שזה מה שאני רוצה."

ומחקר בני ה־65+ מראה שיש לא מעט אנשים שכבר יודעים משהו על הדרך שבה היו רוצים להיפרד — אבל לא תמיד משתפים את משפחתם.

לכן ייתכן שבעשור הקרוב אחת המגמות החשובות בעולם סוף החיים בישראל תהיה המעבר משאלה שנשאלת אחרי הפטירה —

"מה נעשה עכשיו?"

לשאלה שנשאלת בחיים —

"מה היית רוצה שנעשה כשיגיע הזמן?"

קרמציה היא רק אחת האפשרויות בתוך השינוי הרחב הזה.

המבט של בדרכך: השוק גדול יותר ממספר הקרמציות שמתבצעות היום

כאשר מודדים שוק רק לפי מספר העסקאות שהתרחשו בשנה האחרונה, קל לפספס שינוי שנמצא בתחילתו. בעוד שבדרכך מעריכה שכ־1,300–1,500 נפטרים עברו קרמציה בישראל בשנת 2025  כנראה שכמות האנשים שבחרו בחלופת הקרמציה בעתיד היא אף גדולה יותר וממשיך את גלגל התנופה של התחום.