הרצון שלי – המדריך לשיחה עם המשפחה על בחירה בקרמציה

יש דברים שאנחנו יודעים על עצמנו היטב.

איך אנחנו רוצים לחיות.
מה חשוב לנו.
מה מתאים לנו ומה פחות.
ולפעמים, גם איך היינו רוצים שהמשפחה שלנו תיפרד מאיתנו.

אבל לדעת מה אנחנו רוצים זה רק חלק מהעניין.

כי יום אחד, מי שיצטרכו לפעול לפי הרצון הזה יהיו האנשים שאנחנו אוהבים.

ולכן השאלה החשובה אינה רק:

האם אני יודע מה אני רוצה?

אלא גם:

האם הילדים שלי יודעים בדיוק מה אני רוצה — והאם הם מבינים למה זה חשוב לי?

המדריך הזה נועד לעזור לכם לעשות בדיוק את זה.

לא לקבל את ההחלטה במקומכם.
לא לשכנע את הילדים.
ולא לקבוע כיצד משפחה צריכה להיפרד.

אלא לעזור לכם לברר מה חשוב לכם, לדבר עליו בצורה פתוחה וברורה, ולתת לילדים שלכם משהו שיהיה משמעותי מאוד בבוא היום:

ודאות.

1. לפני שמדברים עם הילדים: מה באמת חשוב לי?

לפני שאתם חושבים איך להסביר לילדים, כדאי לעצור לרגע ולשאול:

מה בעצם חשוב לי שהם יידעו?

לא כל אדם רוצה לקבוע כל פרט.

יש מי שיודע רק דבר אחד בוודאות: שהוא רוצה קרמציה.

יש מי שחשוב לו גם מה ייעשה באפר.

יש מי שכבר יודע איך היה רוצה שהמשפחה תיפרד ממנו.

ויש מי שרוצה לקבוע את העיקר ולהשאיר לילדים חופש לבחור את השאר.

המטרה אינה לתכנן עכשיו כל פרט בעתיד.

המטרה היא לזהות אילו דברים חשובים לכם מספיק כדי שלא תרצו שהילדים יצטרכו לנחש אותם.

כמה שאלות שיעזרו לכם לחשוב

מה אני יודע בוודאות שאני רוצה?

השלימו לעצמכם את המשפט:

"כשיגיע היום, חשוב לי ש…"

למה אני רוצה קרמציה?

זו אולי השאלה החשובה ביותר לקראת השיחה.

לא רק מה אתם רוצים — אלא למה.

האם הבחירה הזאת מתאימה לאופן שבו חייתם?
האם היא מבטאת משהו שאתם מאמינים בו?
האם יש לכם יחס מסוים לקבורה?
האם יש סיבה אישית אחרת שבגללה זו הדרך שמרגישה לכם נכונה?

לדוגמא  – הרבה אנשים אומרים שהם לא רוצים קבורה בטקס דתי בגלל שהוא לא משקף את גישתם. יש אנשים שלא רוצים שיזכרו בעזרת אבן – הם רוצים שהמשפחה תזכור אותם  בראש ובלב, יש אנשים שמרגישים שקבר הוא בזבוז של אדמה וגישתם היותר אקולוגית לא מתאימה לקבורה הדתית. 

אין תשובה שצריך לתת.

יש את התשובה שלכם.

וככל שהיא ברורה לכם, קל יותר להסביר לילדים שהבחירה הזו אינה בקשה מקרית. היא חלק ממה שחשוב לכם.

מה חשוב לי לקבוע — ומה אני רוצה להשאיר לילדים?

בהירות אינה מחייבת לקבוע הכול.

אפשר לומר:

"את הדבר הזה חשוב לי שתקיימו. בכל השאר אני סומך עליכם שתבחרו את מה שיהיה נכון לכם."

גם זו בהירות.

אריה קוגן, שליווה את אביו בדרכו האחרונה עם בדרכך, סיפר על בקשה שבה הוגדר הדבר החשוב, ובצדו נשאר למשפחה חופש:

"אני מבקשת שזה יהיה ככה… תשרפו… ואתם תחליטו מה לעשות עם זה."

כך ביקשה ידידה וקולגה של אריה ואריה נרתם לעזרתה. 

לפעמים הדבר החשוב ביותר אינו להשאיר לילדים תשובות לכל שאלה.

אלא לוודא שיש תשובה ברורה לשאלות שבאמת חשובות לכם.

2. איך לדבר עם הילדים — ובעיקר איך להסביר למה

אפשר לומר לילדים:

"שתדעו, אני רוצה קרמציה."

זו התחלה.

אבל לפעמים היא אינה מספיקה.

כי הילדים יכולים לדעת מה ביקשתם — ועדיין לא להבין את הבחירה.

ייתכן שזו אינה הדרך שהם היו בוחרים לעצמם.
ייתכן שהרעיון חדש עבורם.
ייתכן שיעלו שאלות.
ואולי אפילו התנגדות.

לכן השיחה אינה רק העברת מידע.

המטרה אינה לגרום לילדים לבחור במה שאתם בחרתם. המטרה היא לעזור להם להבין למה זו הבחירה שלכם.

זה הבדל חשוב.

כי יש הבדל בין השאלה:

"האם זו הדרך שאני הייתי בוחר?"

לבין:

"האם אני יכול לכבד את הדרך שאמא או אבא בחרו לעצמם?"

איך מתחילים?

לא צריך להפוך את השיחה לאירוע גדול.

אפשר להתחיל פשוט:

"יש משהו שחשוב לי שתדעו לגבי הדרך שבה הייתי רוצה שתיפרדו ממני בעתיד. אני לא מעלה את זה כי קרה משהו. אני מעלה את זה עכשיו, כשאפשר לדבר על הדברים בשקט."

או:

"חשבתי על משהו שחשוב לי לגבי העתיד. אני יודע מה הייתי רוצה, וחשוב לי שגם אתם תדעו."

ואפשר גם לומר באופן ישיר:

"אני רוצה לדבר איתכם על הבחירה שלי בקרמציה. לא כדי שתבחרו כמוני, אלא כדי שתבינו מה אני רוצה ולמה זה חשוב לי."

ואז מגיע החלק החשוב:

"אני רוצה את זה משום ש…"

דברו על עצמכם.

לא על היתרונות של קרמציה.
לא על מה אחרים עושים.
ולא על מה הילדים צריכים לחשוב.

עליכם.

3. תנו לילדים מקום להגיב

יכול להיות שהילדים יבינו מיד.

ויכול להיות שלא.

תגובה ראשונית אינה בהכרח עמדה סופית.

לפעמים מאחורי התנגדות מסתתרת בכלל שאלה אחרת:

"איך נוכל להיפרד ממך?"

"איפה יהיה לנו מקום לזכור אותך?"

"מה בדיוק יקרה?"

"למה זה כל כך חשוב לך?"

במקום לנסות לשכנע, אפשר לשאול:

"מה מפריע לך ברעיון?"

"מה היית רוצה להבין?"

"מה חשוב לך שיהיה ביום שבו תיפרדו ממני?"

הרצון הוא שלכם.

אבל השיחה יכולה לתת מקום גם לרגשות שלהם.

מור אברהם, שהיא ואמה בחרו בדרכך, סיפרה על התגובה של בנותיה:

"הבנות שלי… אמרו 'אבל לא יהיה לנו מקום'…"

זו לא בהכרח התנגדות לקרמציה.

זו דאגה של ילדים שמנסים לדמיין איך תיראה הפרידה מאמא שלהם.

ובהמשך מור סיפרה:

"הן התרגלו לזה לאורך זמן."

ובמקום אחר:

"פשוט הרגלתי אותן במשך שנים."

המשמעות אינה שצריך לחזור על הדברים עד שהילדים יסכימו.

אלא שלפעמים צריך לתת לרעיון זמן.

לדבר.
להקשיב.
לענות.
ואפשר גם לחזור אליו בשיחה אחרת.

השיחה הראשונה לא חייבת לפתור הכול.

4. המטרה: שהילדים ידעו, לא ינחשו

אחרי השיחה, כדאי לשאול את עצמכם שאלה אחת:

אם הילדים שלי יצטרכו יום אחד להסביר מה רציתי — האם הם יידעו לומר זאת בביטחון?

לא:

"נדמה לי שאבא אמר…"

או:

"אני חושבת שאמא התכוונה…"

אלא:

"זה מה שאמא רצתה."

"זה מה שאבא ביקש."

אריה לאון דון, שבחר לכבד את רצונו של אביו באמצעות בדרכך, סיפר:

"אחי קודם כל בדק איתי שזה באמת מה שאבא רצה… כי איתו הוא לא דיבר על זה."

המשפט הזה ממחיש למה חשוב לא להסתפק בכך שרק ילד אחד יודע.

אם יש כמה ילדים או בני משפחה שעשויים להיות מעורבים, כדאי שהרצון לא יהיה תלוי רק בזיכרון של אדם אחד.

אפשר לומר להם:

"חשוב לי שאני אגיד את זה לכולכם בעצמי, כדי שאף אחד מכם לא יצטרך בעתיד להסביר לאחרים מה אני רציתי."

ולפעמים אפשר לעשות עוד דבר פשוט: לשלוח להם את הפרטים.

תמר עמית פנתה לבדרכך לאחר שליוותה את אמה בקרמציה, ובהמשך בחרה גם היא בדרך הזו. כשהחליטה מה היא רוצה לעצמה, היא לא הסתפקה בהחלטה:

"אני לא רוצה לחזור לאדמה… החלטתי שגם אני רוצה… שלחתי לילדים שלי את כל הפרטים."

יש הבדל גדול בין "אני יודע מה אני רוצה" לבין "הילדים שלי יודעים מה אני רוצה."

תמר עשתה את המעבר הזה.

והיא גם הסבירה בפשטות מה עמד מאחוריו:

"אני חושבת על העתיד… אני חושבת להקל על הילדים שלי."

זו אינה רק העברת מידע.

זו דרך לומר לילדים:

אני לא רוצה להשאיר לכם את האחריות לנחש במקומי.

5. הבעת רצון והסדרה מלאה — מה ההבדל?

אחרי שהילדים יודעים מה אתם רוצים, נשארת הבחנה אחת שכדאי להכיר.

להביע את הרצון ולהסדיר אותו באופן מלא אינם אותו דבר.

הבעת רצון

הבעת רצון היא קודם כול יצירת בהירות בתוך המשפחה.

דיברתם עם הילדים.
אמרתם מה אתם רוצים.
הסברתם למה.
וידאתם שהאנשים הרלוונטיים מכירים את הבחירה.

זה בפני עצמו משמעותי מאוד.

אבל העובדה שהמשפחה יודעת מה אתם רוצים אינה בהכרח אומרת שכל מה שנדרש כדי לממש את הרצון כבר ידוע ומוסדר.

הסדרה מלאה

בהסדרה מלאה, לצד הידיעה מה האדם רוצה, המשפחה יודעת גם כיצד לפעול.

לכן כדאי לוודא שהדברים המעשיים הרלוונטיים ברורים ונגישים למשפחה:

• האם קיימת הסדרה מראש.
• מול מי היא נעשתה.
• היכן נמצאים ההסכם או המסמכים הרלוונטיים.
• למי המשפחה צריכה לפנות.
• מי מבני המשפחה מכיר את התמונה המלאה.
• אילו פרטים כבר נקבעו ואילו החלטות נשארו למשפחה.

תמר עמית תיארה את ההבדל הזה מנקודת המבט של המשפחה:

"יש לך איש קשר… יש לך הסכם… כשזה קורה אתה לא בדיוק יודע למי להתקשר… פה אתה יודע."

וזה אולי ההבדל הפשוט ביותר בין שני המצבים.

הבעת רצון נותנת למשפחה תשובה לשאלה: "מה הוא רצה?"

הסדרה מלאה מוסיפה גם תשובה לשאלה: "עכשיו, מה אנחנו צריכים לעשות?"

לא כל מי שמקיים שיחה עם הילדים חייב באותו רגע גם להשלים את כל ההסדרה.

אבל כדאי לדעת שיש הבדל.

כי בסופו של דבר, המטרה של שני הדברים דומה:

שהאנשים שאתם אוהבים יצטרכו לקבל כמה שפחות החלטות במקומכם.

לפני שמסיימים

אין צורך לסיים את המדריך עם רשימה ארוכה של משימות.

מספיק לעצור ולבדוק שלושה דברים:

האם אני יודע מה חשוב לי?

האם הילדים שלי מבינים לא רק מה אני רוצה, אלא גם למה?

והאם הם יודעים מספיק כדי שיום אחד לא יצטרכו לנחש?

עמוס מרום, שליווה את אמו שבחרה לעבור קרמציה בבדרכך, תיאר מה קורה כאשר השיחות האלה מתקיימות לאורך זמן:

"השיח על מוות היה קיים איתה בצורה פתוחה… והיא אמרה תמיד במפורש…"

וכשהגיע הרגע, הוא תיאר את התוצאה במילים פשוטות מאוד:

"זה היה ברור. כשהגענו לרגע… זה היה מאוד מאוד ברור…"

אולי זו המטרה האמיתית של השיחה.

לא לסגור היום כל פרט של העתיד.

אלא להגיע לכך שכאשר הילדים שלכם יחשבו יום אחד:

"מה אמא הייתה רוצה?"
או
"מה אבא היה רוצה?"

הם לא יצטרכו לנחש.

הם פשוט יידעו.